דברי נשיא המדינה באירוע מיוחד לרגל חגיגות ה-60 להיכל התרבות

יום חמישי, כ”ב בתשרי תשע”ח, 12 באוקטובר 2017


“לתל אביב היה עוד ב-1936 אולם קונצרטים. הגיעו אליו לאחר דשדוש במשך שעה ארוכה בחולות שלאורך שפת הים”. כך נפתחת אחת הכתבות המתארות את חנוכתו של היכל התרבות ובשמו המלא “היכל התרבות של עיריית תל אביב והתזמורת הפילהרמונית.” אני מניח שהתיאור של אולם קונצרטים אליו מדשדשים שעה ארוכה בחוף הים, נועד לחזק את הצורך באולם קונצרטים אחר וראוי לשמו. האולם הזה כמובן. היכל אמיתי שאפשר לצאת אליו במיטב המחלצות, בלי שידבקו בהן חול ומי ים. יחד עם זאת, כשקוראים את התיאור הזה אי אפשר שלא לחוש ואולי אף לשמוע, למי שיש אוזן מוזיקלית, את הצרימה בין מוזיקת קונצרטים אירופית מעונבת לארץ של חול ומים ושמש. ועדיין התיאור הזה הוא מפליא. הוא מביא לידי ביטוי את פלא ההתכנסות המחודשת בארץ שחלמנו עליה כל כך הרבה שנים. הפלא בשינוס מותניים, בעבודת כפיים ובהבנה, אחת עשרה שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל הריבונית, שעם כל הכבוד לייבוש ביצות ולבניית מערכות ציבוריות אי אפשר לוותר על תרבות. ולכן גם אם מסביב הנוף הוא בעיקר חול וים חייבים אולם קונצרטים שבו תנגן תזמורת פילהרמונית.

12 שנים לאחר הקמתה ניגנה הפילהרמונית הזו, שעד אז נקראה עוד “התזמורת הארץ ישראלית”, את “התקווה” בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. כך היא הגשימה הלכה למעשה את הייעוד שניסח במילים יפות כל כך מייסדה ברוניסלב הוברמן. הייעוד לו קרא: “התגשמות התרבות הציונית בארץ האבות”. עבור הנגנים ועבור המאזינים שכיתתו רגליהם בחולות כדי להגיע לקונצרטים שילבה המוזיקה שניגנה הפילהרמונית בין שני דברים: הראשון, זכרונות מהמולדת הישנה, מהיכלי התרבות של בירות אירופה. השני, חיבור לעולם. חיבור למסורות מוזיקליות גדולות לצד פתיחות ליצירה מתפתחת המושפעת מסביבתה הרחוקה והקרובה. את שני הדברים הללו עושה כל אמנות טובה, יהיו מקורותיה הגאוגרפיים וההיסטוריים אשר יהיו.

תרבות שואבת ממסורת. היא יוצאת מתוך המסורת בתוכה גדלה ויוצרת מתוכה. ויחד עם זאת, היא צריכה להתבונן בעולם, קשורה אליו ומושפעת ממנו. אבל לתרבות יש עוד תפקיד. תרבות, גם תרבות מוסיקלית, חייבת גם להיות מאתגרת, מפתיעה, בועטת ולעיתים מתריסה. היא צריכה להוציא אותנו משיווי משקל. כי זה אחד מתפקידיה של האמנות, לא לשכפל את המסורת, אלא להעמיק אותה. להכריח אותנו לבחון מחדש את שגרת החיים שלנו. להכריח אותנו לערער על המובן מאליו. לתת לנו זווית חדשה. במובן הזה ניתן למצוא נקודות חיוביות במאבק התרבותי המתחולל במדינת ישראל בזמן האחרון. הוא מערער את המובן מאליו לא רק לצרכני התרבות אלא גם ליוצריה. אבל מי שמבקש לעשות צדק עם מקומות שנמצאו לאורך השנים מחוץ לאור הזרקורים או עם אלמנטים תרבותיים שלא באים לידי ביטוי, איננו יכול לנהל את המלחמות שלו כקרב מאסף בו אין חוקים וכל האמצעים לגיטימיים. תרבות היא לא משחק סכום אפס. הדרך להרחבת המעגל לא חייבת לעבור בדה-לגיטימציה של הצד השני. עוול צריך להיראות ותיקון צריך להתרחש. אך על במה, כל במה, יש שטח מוגבל עליו יכולה להתרחש העלילה כשהיא מוארת. הפוקוס צריך להיות במקום הנכון.

גבירותיי ורבותיי, אנחנו מציינים היום יחד 60 שנה לחנוכתו של היכל התרבות, הבית של התזמורת הפילהרמונית. שישים שנה שמתנגנת כאן מנגינה הרמונית שנוצרת בחיבור המדויק בין יצירה גדולה לנגנים ולנגניות מקצועיים ומכוונים לבין מנצח גדול. כבר שישים שנה שההיכל הוא מקום עליה לרגל ובעיקר לאוזניים. לאורך השנים התארחו בו הנגנים והמנצחים הטובים ביותר בעולם והוא אף זכה להיות ביתם של נגנים ומנצחים ישראלים צעירים שהפכו בעצמם לשם דבר בעולם כולו. ביניהם, כמובן, מנהלה האגדי של התזמורת, מאסטרו זובין מהטה. אני רוצה להודות למי שערב ערב מחוללים את הקסם הזה, הנגנים והנגניות של התזמורת. בכלי הקשת ובכלי נשיפה, בכלי הקשה, בנבל ובפסנתר, אתם בוראים כאן בכל ערב עולם קטן. בעזרת הידיים המיומנות שלכם, החושים החדים וחכמת הלב, אתם מצליחים למלא את הלבבות שלנו. למזג עבר והווה ועתיד לחולל עבורנו קסם אמיתי. תודה לכם ולכן, אל תפסיקו לנגן. כי את המנגינה הזו אסור להפסיק.

יקיריי, הפילהרמונית מסכמת 60 שנה, עכשיו צריך לחשוב על 60 השנים הבאות. על הדרך לשמר את הנעשה כאן כמעשה תרבותי בעל שליחות שיש לו מקום ומשמעות בישראל של היום. מי ייתן ונזכה לחגוג יחד אתכם עוד עשורים רבים של מוזיקה נפלאה. היו ברוכים.