סיכום עשור לפורום, ומחשבות על פריפריה ותרבות

מתוך מפגש הפורום שנערך בזכרון יעקב ב-26 בינואר 2017

מחשבות על הפריפריה והתרבות

מאת ניר בן גל

חשוב לי להדגיש שאני לא הולך להגיד כאן שום דבר חשוב או בעל ערך תרבותי, אם אתם צריכים או צריכות  לשירותים או בא לכן קפה עוד קרואסון עוד סיגריה זה בדיוק הזמן הנכון לצאת החוצה, ומכיוון שאני הולך לדבר על מערכת היחסים שבין העיר תל אביב ושאר חלקי ארץ ישראל הלא חשובים  שבעגה התרבותית נקראים “פריפריה”, אני בהחלט מודע לכך שלחלק מהאנשים  והנשים פה בחדר מה שיאמר לא רלוונטי לא פוליטיקליקורט ויכול ממש לפגוע ולהעליב  אז אני מתנצל מראש.

קצת על עצמי , קוראים לי ניר בן גל וביחד עם ליאת דרור אנחנו מנהלים את מרכז המחול אדמה, מעל ל 20 שנה בתוכי עמוק בפנים אני רקדן צעיר רזה ויפה, תמיד הייתי , בעולם האמיתי אני איש זקן ומלא עם כרס מעצבנת ואני די בשוק כל פעם שאני עובר ליד חלון ראוה ורואה את עצמי [ אין לנו מראות בסטודיו , ובבקשה בואי לא נעשה מזה אידיאולוגיה ]

בתוכי עמוק אני טבעוני, שמתנגד לתעשיית הבשר ודואג לאקולוגיה של כדור הארץ ולבריאותו,      בעולם האמיתי אני שותה קפה בכמיות מסחריות ואוכל בשר ואם אתן רוצות ורוצים להשתיק אותי אז המבורגר עם ביקון והמון מיונז יעשה את העבודה.

אני רואה את עצמי כאדם פתוח עם דעות של השמאל השפוי שמבין שהדברות זה דבר חשוב ואני אלחם על כך שלנשים ואנשים שחושבות וחושבים אחרת ממני תהיה במה ומסך לבטא את עצמם,   אבל בעולם האמיתי כשאני רואה מישהו עם כיפה, רעלה תספורת מוההק או פירסינג על הלשון אני מרגיש מאוים ואני קודם כל רואה משהו שהוא אחר ממני.

אני קיבוצניק במקור וגרתי בתל אביב כ 20 שנה אני חושב שזאת העיר המושלמת. צעירה, תוססת, מתחדשת, חיי התרבות והאמנות בה מעוררי השראה ומסעירים

מסעדות, ברים ,ים ,אופרה, תאטרון , פשפשים , רכבת קלה .?

בעולם האמיתי אחרי 17 שנה במצפה רמון , משפחתי ואני גרים כבר חצי שנה במושב בעוטף עזה וליאת ואני בונים בימים אלו ממש את מרכז המחול אדמה בשדרות.

שוב מבנה נטוש ועזוב שנשפץ ונכניס בו חיים, תנועה, אמנות ותרבות

הילדים שלנו אומרים : “שוב אמא ואבא התחרפנו אבל הפעם הם בכיוון עזה”.

כשעלינו למצפה רמון ליצור ולחיות שם,  חשבתי שאני הולך למקום שהאופציות בו מוגבלות מאוד ושאין בעיירת פיתוח בדרום הרבה אפשרויות מלבד שקט ומרחב אין סופי של כלום ושמבקרי מחול לא ידרכו שם,

שזה בדיוק מה שחיפשתי  אז באותה תקופה בחיי

אבל זה לא מה שמצאתי

אני משער שאם נשארתם ונשארתן לשבת עד עכשיו אז אתם בטח רוצים ורוצות לדעת מה כן מצאתי

אם הייתי מוכר סלוגנים או כותרת לעיתון הייתי כותב

 ” מרחב ההזדמנויות בעיירת פיתוח בדרום מאפשר ומפתיע בעושרו “

זה כמובן בא עם תמונה של רקדנית בבגד גוף הדוק על גמל, תדמינו את זה רגע

זה כמובן מרחיק את כולנו מהאמת ומשאיר אותנו עם התחושה

ששוב מישהו מנסה למכור לנו משהו שאנחנו ממש לא צריכים וצריכות ,

אני אנסה לספר ולהבין את משמעות האופציה מנקודת המבט האישית שלי ושוב אני מדגיש זה לא אומר עליכן ועליכם דבר.

בחיי בתל אביב בכל בוקר בדרך לסטודיו [ נוה צדק שלפני סוזן דלל  ] היינו עוצרים בארקפה שרק נפתח אז, חונים על המדרכה ושותים קפה הפוך, בדרך חזרה מהעבודה היו לנו פגישות ב”קפה כזה “בשנקין

לפעמים זה היה סוס עץ – קפה הפוך

ולפעמים תמר- קפה הפוך, בסיורים בהולנד הזמנתי קופיפאקירד

ובפריס בתיאטר דה לה וייל – קפה אולה   תמיד ,תמיד קפה הפוך

במצפה רמון שלפני 17 שנה לא היה בית קפה

מה עושים? איך חיים? איך מנהלים חיי תרבות נאותים ללא קפה הפוך?

עולמי חשך עלי , כל האופציות בעולם נסגרו בפני

לתדהמתי

גיליתי שאפשר לבשל קפה שחור על הגז , וואו קפה שחור

והתחלתי לגדל לואיזה ושיבה ולשתות תה צמחים מהגינה ,

ושאפשר לשתות מים מהברז ולא בפלסטיק ולא חייבים לשלם על זה

 אני יודע שזאת דוגמא אידיוטית ואת כל זה אפשר לעשות גם בתל אביב

חוץ מלשתות מים מהברז

אבל בדיוק במקום שבו כל האופציות המוכרות נסגרו בפני נפתח לי פתח לראות אפשרויות חדשות שלא ראיתי,  כשכל האופציות המוכרות היו זמינות

למה אני מתכוון ” אופציות חדשות” ?

אני מתכוון שלא יכולתי לעלות על דעתי שאני אחיה חיים שאין בהם עוזרת בית,

2 מטפלות לילדים, משלוחים ממכבסה וטיק אווי של סושי מתי שרק מתחשק לי

ולא יכולתי לדמיין מצב שבו מכונת הצילום מתקלקלת, איזה מתקלקלת!

 נגמר הצבע במדפסת ואני לא יכול פשוט להזמין שליח, וקורה ששבוע אין פקס

או טלפון במשרד כי הטכנאי של בזק מגיע רק בימי שלישי לדרום,

לא העלתי בדעתי שאת ימי ראשון נצטרך להתחיל אחרי הצהרים כי כל התחבורה הציבורית לדרום סתומה בחיילים והרקדנים לא מצליחים להגיע בזמן לסטודיו

אני גם לא העלתי בדעתי שמנהל תרבות יקצץ לנו את ההקצבה ב50%

בלי שום פרוטוקול מכתב או הסבר הגיוני   ושנכנס לכזה גרעון בגלל זה

שלא יהיה לנו כסף לחימום ובחורף של 0 מעלות נסתובב עם שמיכות בתאטרון שלנו ושלא יהיה לי כסף לפרסום ואני אצטרך למצא דרכים חדשות מקוריות ויעילות לתקשר עם הקהל שלי ולגרום לו לבא למדבר

לא חשבתי שאני ינודה מבחינה אומנותית ושאם אני ארצה להופיע

בחשיפה בין לאומית למשל אז ועדות  ומדורים ידחו אותי שוב ושוב

כי הרמה האומנותית שלי לא מתאימה

גם לא העלתי בדעתי ש 2000 איש יגיעו בכל חודש לראות הופעות שלנו

ולקחת סדנאות וכיתות אומן, ושמעל 5000 איש יגיו לפסטיבלים שלנו

ולא האמנתי שיהיו לי מעל 40 סטודנטים בבית ספר למחול וצוות של 15 מורים

 ולא שיערתי שאני אוכל לתרום לנכים בכסאות גלגלים ולחיילים ולפגועי נפש

ונשים מוכות או נוער במצוקה, ושבקהל שמגיע אלינו יהיו חברות הייטק אירגונים מנהלי בנקים, אנשי תאטרון קולנוע מוסיקה ואמנות פלסטית,

ולא ידעתי שאני כל הזמן אלמד ואתחדש ואתמלא בתנועה חדשה שנכונה לי

תנועה מרפאת ובונה

ולא צפיתי שכל הזמן אני אופתע כמה הקהל מגוון וססגוני ופתוח וצמא וכנה.

בתחילת הדרך חשבתי שפסטיבל ללא אמנים בעלי שם כמו אברהם טל או מוש בן ארי או קורין אלאל לא יביאו קהל והוצאתי על זה המון כסף ואנרגיה

 עד שאנשים דרשו ממש דרשו שנפסיק עם זה  והבהירו לנו שהם באים את כל הדרך לדרום

והם מוכנים לנסוע 3 שעות ויותר בגלל שזה שונה ממה שאפשר למצא איפה שכל האפשרויות נמצאות

וגם בגלל שיש חניה בשפע והבירה זולה

אני לא שיערתי שאני כל כך אטפח את השונות הזאת  עד שהבנתי שבעשר השנים האחרונות,

היא הביאה מעל רבע מליון איש ואישה לעיירת פיתוח בנגב

הנאיביות הזאת, החלוציות הזאת, השונות המיוחדת הזאת של הפריפריה,

לנהל מוסד תרבות בפריפריה דורש חשיבה וגישה שונה

 זה ממש לא דומה לניהול של משהו בתל אביב  וזה בסדר שזה ככה

אבל בואו נודה באמת

בגלל שאנחנו חיים עם עוגת תקציב , מה עוגה?  יותר עוגיה ,

אף אחד לא ממש רוצה שהפריפריה תקבל יותר תמיכה ,

יש כמות מוגבלת של כסף והמשמעות שאם משהו מקבל יותר

משהו אחר מקבל פחות, ואם הכסף ירד לפריפריה אז תל אביב תקבל פחות,

ובגלל שרוב רובם של מקבלי ההחלטות חברי וחברות הועדות והמדורים

הם מתל אביב  אז הפריפריה לא תקבל יותר, אפשר להישאר רגועים ורגועות,

אלה אם כן

הכסף שילך לפריפריה יביא למרכז ובכלל- עוד כסף

ועוד הזדמנויות ועוד קהלים ועוד פסטיבלים ועוד תאטראות ועוד סינמטקים

שיזרימו עוד כספים, ויעשירו את כולנו

בואו נחשוב לרגע על עגבניות,

נניח שאני מגדל, משווק ומוכר הצגות, סליחה עגבניות,

נכון להיום השוק שלי בישראל הוא במקסימום 8 מליון קונים וקונות פוטנציאלים, בואו נדמיין שנפתחת לי האופציה למכור לארצות השכנות,  נגיד מצרים

הופ , לשוק הפוטנציאלי שלי נוספו עוד 92 מליון איש ואישה

נכון אני אצטרך לדבר בשפה שאני עדין לא מכיר, לעשות עסקים עם תרבות שונה

ולהכיר ולהבין אנשים שחושבים ונראים אחרת ממני, ולהתוודע לתרבות שיחה ונימוסים עם קודים שונים לגמרי [אני למשל ממש שונא להתמקח]

זה גם ידרוש להכין תכנית

 כמו למשל לעבור בכל בתי הספר במצריים ולהעביר סדנאות עגבניות חווייתיות ,

או לשלוח משאיות פתוחות לכל הכפרים העניים לאורך הנילוס ועל גב המשאיות להציג את העגבניות האדומות שלנו או את מופעי המחול או מחזות זמר או סדרת מוסיקה לאורך הנילוס  – אני ממש יכול לראות את הסלוגן:

“שבע השנים השמנות” או אם זה מחול אז “הרזות” מה שמוכר יותר,

בואו נתרגש רגע ונחשוב על האופציות הנפלאות שזה פותח בפנינו:

תקשורת חדשה, בניה של קהל חדש, הטמעה של רעיונות על שלום ,ושיתוף דרך מוזיקה מחול תאטרון -הפצה של אמנות כדרך לגישור ללא מילים

על פערים של מגדר, דת, שפה,  גזע ודעה קדומה.

ההשקעה בפריפריה בכסף, בזמן, בחשיבה, ובהכרות, תביא עוד כסף למרכז

כי הקהל גדל ומתחדש, ונוצרים עוד מקומות וחללים שבהם אפשר להופיע

ויש ביקוש גדול יותר לתרבות ולמופעים ולאמנות ופסטיבלים

[ אני לא מדבר על פסטיבל העגבניה ]

והתנועה תזרום החוצה מהמרכז ופנימה למרכז

בתנועה טבעית ונכונה כמו התנועה של הלב

הפריפריה היא המתנה של המרכז, בואו ביחד נלמד להרוויח את המתנה הזאת וכולנו נתעשר . 

 

תודה רבה לכם על ההקשבה