כל האמת על חוק הנאמנות בתרבות

הצעת חוק ‘נאמנות בתרבות’ – שאלות ותשובות

מה אומרת הצעת חוק נאמנות בתרבות? שרת התרבות תוכל לשלול תקציב חלקי או מלא ממוסד תרבות שנתמך
על משרד התרבות, אם לדעתה המוסד תומך (באמצעות התקציב הציבורי שהוא מקבל) בהסתה לגזענות,
לאלימות או לטרור; במאבק מזוין נגד המדינה; בשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; בציון
יום העצמאות כיום אבל; או בהשחתה או ביזוי פיזי של דגל או סמל המדינה.

האם מותר לעשות את כל הדברים האלה היום? שלוש מחמש העילות הן עבירות פליליות כבר כיום (הסתה
לגזענות, לאלימות או לטרור, תמיכה במאבק מזוין, פגיעה בדגל). המשטרה והפרקליטות הן המוסמכות לחקור
ולהעמיד לדין בעבירות אלה. בתי המשפט מוסמכים לקבוע כי נעברה עבירה, לשפוט אדם ולהענישו, והכל
בהתאם לכללים של ההליך הפלילי וההגנה על נאשמים.
שתי העילות האחרות (שלילת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית וציון יום העצמאות כיום אבל) – הן עילות
אידיאולוגיות, רחבות ועמומות, שנתונות לפרשנות וליציקת תוכן בהתאם להשקפת עולמו של כל אדם.

מה הבעיה עם זה? לכאורה זה הגיוני שהמדינה לא תממן פעולות כאלה, לא? ההצעה לא נועדה באמת לטפל
בפעילות בלתי חוקית ואסורה שמטופלת בחוק הפלילי כבר היום, אלא מבקשת לקבוע אילו עמדות, דעות ותכנים
לגיטימי להשמיע בשיח הציבורי ברגע נתון. ההצעה מבקשת למנוע ביקורת פוליטית, הבעת עמדות מסוימות
ופגיעה באופי היהודי של המדינה, בהתאם לתפיסת הרוב הפוליטי דהיום.
שר/ת התרבות, והממשלות בכלל, משתנים כל הזמן. כל שר/ממשלה יוכלו לפסול תכנים על פי השקפת עולמם.
פלורליזם יהודי, הפלות, לאומיות, ציונות, כיבוש, דת, עירום, סקס, פליטים, צבא, משטרה, גיוס, נתניהו – כל
אלה ועוד נושאים רבים עשויים לא להיות מקובלים על ממשלה זו או אחרת, ולהתפרש ככלולים בחוק…

האם לא מדובר במקרי קיצון בלבד? לא. חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי האמנותי בפרט, אמורים לתת מקום
לביטויים ולמעשים פרובוקטיביים וקיצוניים, גם אם לא כל אחד מתחבר אליהם. כשמתחילים לצנזר על בסיס
פוליטי, כל דבר עלול להיפסל: מה שנראה לאחד כקיצוני נראה לאחר כמעניין, חשוב ולגיטימי; אותו ביטוי עצמו
עשוי להיתפס כלגיטימי כשהוא משרת מטרה אהודה, וכבלתי לגיטימי כשהוא משרת מטרה שאותו אדם עצמו
אינו מסכים לה (ראו תקיפת חיילים, שריפת דגלים, שימוש בכינויים נאציים, דיון על פליטים ערבים, וכיו”ב).
האם החוק יפגע בדמוקרטיה הישראלית? כן. התערבות פוליטית בתכנים (עמדות או דעות) המבוטאים
באמצעות אמנות היא צעד לא דמוקרטי. צעד כזה מקובל רק במשטרים אפלים, שבהם האמנות מגויסת לתמיכה
בשלטון, או מנוטרלת למניעת ביקורת עליו.
חופש הביטוי הוא אחד מיסודותיה החשובים ביותר של הדמוקרטיה. מבלי אפשרות לבטא שלל עמדות ודעות,
ביקורת על השלטון, שלל עמדות מיעוט – אין דמוקרטיה. זו עריצות הרוב.

האם החוק יפגע בחופש ביטוי? כן. מאחר שהאמנות היא כלי מרכזי לקיום שיח, לביקורת ולביטוי בחברה
דמוקרטית – צמצום המימון פוגע ביכולת ליצור אמנות, ומכאן בחופש הביטוי.
למרות שהממשלה טוענת שמדובר רק בהפסקת מימון ולא פגיעה ביצירה עצמה, בפועל מוסדות התרבות
והאמנים תלויים בתקציבי המדינה כדי לשרוד. צמצום מימון המדינה עלול לגרור גורמים מממנים נוספים
שתלויים אף הם במדינה.

האם האמנות נפגעת מזה? החשש מפני פגיעה בתקצוב ודה-לגיטימציה יוצר כבר כיום “אפקט מצנן” וצנזורה
עצמית נרחבת.

האם החוק יפגע בשוויון? כן. רק דעות מסוימות, המנוגדות לעמדות השלטון או מבקרות אותו, לא יזכו
לתמיכתו. קבוצות מיעוט יפגעו במיוחד (ערבים, פליטים, להט”ב וכיו”ב). זאת למרות שלאזרחי ישראל שלל
עמדות ודעות, ועל אף מחויבות השלטון להתייחס לכולם באופן שוויוני, כולל בחלוקת המשאבים, ללא העדפה
של עמדה פוליטית.
ענישה קולקטיבית – פגיעה בתקציבים תפגע במוסדות שמשרתים ציבורים נרחבים ואמנים רבים.

מה ההבדל בין הצ”ח נאמנות בתרבות ל”חוק הנכבה” שקיים כבר כיום? יש דמיון בין החוק הקיים להצעת
החוק, כי שניהם מאפשרים לשלול תקצוב על סמך אותן עילות. אבל יש מספר הבדלים מהותיים בהצ”ח
שמחמירים הפגיעה בחופש הביטוי. בין השאר, במקום צוות שמחליט על שלילת תקצוב, בהצ”ח רק השרה
מחליטה; במקום תחולה על כל התחומים, כאן רק על התרבות, דווקא בתחום שמצריך יתר הקפדה על חופש
ביטוי; היקף השלילה המותר בהצח נרחב יותר עד כדי שלילה מוחלט של תקציב המוסד.

למה התיקונים שסיעת “כולנו” הציעו אינם מספיקים? להצ”ח הוספו שני תיקונים שאינם משנים את מהות
החוק והקשיים בו – ועדה בינמשרדית לייעץ לשר, אלא שאינה פוגעת בסמכות השר להחליט בעצמו. וכן חובת
צפיה או קריאה לפני שלילת תקציב.