חוק ה”פייק-ניוז בתרבות”: מכתבו של מנכ”ל המדיטק דני וייס

תשמעו סיפור: לפני כמה שנים, בעת שכיהנתי בתפקיד מנכ”ל תיאטרון החאן בירושלים, העלינו הצגה בשם “יחזקאל”. ההצגה, בבימויו של רוני ניניו, התבססה על רומן בציורים באותו שם מאת הצייר מיכאל קובנר, ועסקה בין השאר ביחסיו המורכבים של קובנר עם אביו, המשורר ניצול השואה אבא קובנר. באחד הרגעים הדרמטיים בהצגה מספר הבן לאביו על אירוע קשה שהתרחש בעת שירותו הצבאי, ובשיאו של הוויכוח שפורץ ביניהם שואל הבן את אביו איך, כמי ששרד את זוועות הנאצים, הוא יכול להצדיק התנהגות כזו של חיילים. בתגובה מבקש ממנו האב לעזוב את ביתו והקשר ביניהם נותק לשנים רבות. אורך הסצנה כשתי דקות, והיא אחת מתוך שורת רגעים דרמטיים, יפים, מרגשים, משעשעים, עצובים ומעוררי מחשבה אשר יצרו יחד את ההצגה המיוחדת הזו שממנה יצא הקהל נפעם ונרגש.

אדם בשם שמאי גליק, ספק טרול וספק קומיסר מטעם עצמו, שמע על הסצנה הזו. לטענתו הוא קיבל שיחה אנונימית מאדם שהציג עצמו כעובד החאן. הוא לא טרח כמובן לבוא לראות את ההצגה, להבין את הקונטקסט של הסצנה, או באופן כללי לתת לעובדות לחרב לו תיאוריה טובה. הוא פשוט הפציץ את משרד התרבות ועיריית ירושלים בפניות ומכתבים בטענה שהחאן מעלה הצגה המשווה בין חיילי צה”ל לנאצים, ודרש להפסיק את התמיכה הממשלתית והעירונית בתיאטרון.

שרת התרבות דאז לימור לבנת ענתה ביובש משפט שהיה אז מובן מאליו: “משרד התרבות אינו מתערב בתכנים”. בעיריית ירושלים, למעט חבר מועצה מתלהם אחד שדרש לעצור את התמיכה בתיאטרון, דנו קצרות בנושא והסירו אותו מסדר היום והעניין כולו הושלך לפח ונשכח. יש לציין כי משרד התרבות דאז בראשות לימור לבנת ועיריית ירושלים בראשות ניר ברקת לא היו ידועים אז, כמו גם היום, כמעוזי שמאל.

ונעבור לימינו: אותו גליק ממשיך ומפגיז את משרד התרבות בעשרות תלונות דומות (מעניין, אגב, האם כתחביב או כפרנסה?), מבלי לבדוק, מבלי לטרוח לראות, מבלי להבין, האמ-אמא של הפייק ניוז. כששרת התרבות מתהדרת ב”עשרות תלונות שהגיעו למשרדי” כצידוק לעוד פניה שלה למשרד האוצר לשלול תמיכה מעוד מוסד תרבות בוגדני, אל הטרול הזה היא מתכוונת. עשרות פניות כאלה שלחה עד כה שרת התרבות למשרד האוצר בדרישה לשלול תקציבים ממוסדות תרבות, רובן מבוססות על מפעלות גליק ודומיו, וכולן בלי יוצא מן הכלל נדחו ע”י האוצר.

ועכשיו תארו לעצמכם שבעוד מספר ימים החסמים הללו יורדים, וחוק “הנאמנות בתרבות” (מין צירוף מילים נשגב אשר רק הפיקציה הלשונית “חופש המימון” נעלה ממנו) יאפשר לשרת התרבות להחליט לבד על סמך תלונת פייק של מין שמאי גליק כזה על שלילת תקציב ממוסד תרבות. זו המשמעות של התועבה הזו, אשר אם לא תהיינה הפתעות תאושר בימים הקרובים בקריאה שניה ושלישית בכנסת, בחסות המשמעת הקואליציונית והפניית המבט הצידה של שר האוצר. מכובדיי חברות וחברי הכנסת – באמת? לזה התכוונתם?

 

הכותב הינו מנכ”ל מדיטק חולון וחבר בפורום מוסדות התרבות בישראל